יש להבדיל בין רוע לשקר. רוע הוא הידוע שהוא רוע. שקר הוא רוע בדמות טוב: אליהו זוטא (איש שלום) פרשה ג: הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממידת השקר שלא ברא, ומידת עוול שלא עשה, שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, ואומר ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו יתן לאור ולא נעדר ולא יודע עול בושת, ואומר חלילה לא-ל מרשע וש-ד-י מעול כפועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה יג: למה נמשלה בחזיר, לומר לך מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ ומוציא טלפיו ואומר ראו שאנו טהור, כך היתה מלכות הרשעה הזו מתגאה וחומסת וגוזלת ונראת כילו שהיא מצעת בימה. סוטה כב, ב: אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. ספר מסילת ישרים - פרק יא - בפרטי מדת הנקיות: והוא מה שבאה עליו האזהרה: מדבר שקר תרחק. ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה וכו'. ע"כ.
מכל זה ועוד מתברר כי השקר חמור במיוחד. הרי לגבי הרוע כבר כתוב: ישעיהו: יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני יקוק עשה כל אלה: משלי: כל פעל יקוק למענהו וגם רשע ליום רעה: ורק בשקר אמרו: הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממידת השקר שלא ברא, ומידת עוול שלא עשה כנ"ל. הרי זה משפט נורא, שאלמלא אמרוהו חז"ל, אי אפשר לאומרו. שקר הוא בדיון והמצאה. הוא אינו מתייחס כלל לבורא יתברך. הקב"ה ברא טוב ורע. שקר דהיינו רע באיצטלא של טוב, בדיון אנושי הוא.
על דורנו המוגדר בשם 'עיקבתא דמשיחא' אמרו חז"ל 'והאמת תהא נעדרת'. השקר הרים ראש, כפי שמעולם לא עשה בעבר. שקר זה מפתה ומרמה את כל העולם. הוא מציג את עצמו כטוב האולטימטיבי ועושה את כל מה שבכוחו, לצוד פתיים תמימים ברשתו. הרבה שיטות ודרכים יש לו, בכדי לעבוד על בן האדם. חלקלקות, נכלולים, נפתולים, ערמומיות מאפיינים אותו. לפיכך נצטווינו בהרחקה יתירה ומיוחדת מהשקר מפני הסכנה. הסכנה עצומה היא, פן ילכד המתקרב אליו במכמורתו. אין מידת האמת לבדה מספיקה, על מנת להינצל מנכלי השקר אלא אף מידת האמונה נצרכת לעניין. 'אמת ואמונה'. המפתח את חוש האמת שבו, יוכל להתמודד ביתר קלות עם עולם השקר, דרך ידיעת השקר וזיהויו. אבל לא תמיד ניתן לסמוך על חוש אנושי, כי השקר חזק הרבה ואין האמת, התלויה במגבלות בני אדם, מצליחה לנצחה לעולם. פה צריך את האמונה, המלמדת את מהות האמת והשקר. כל זה במפגש אקראי עם השקר. ברם לכתחילה יש להתרחק כמטחוי קשת מהשקר כמו שנתבאר.
שליטת השקר כל כך מצליחה, עד שאפילו הרבה דוגלי האמונה חושבים כי יש אמת בשקר אלא שאסור הוא, טמא הוא, פסול הוא. מעטים יודעים את האמת לאמיתה, שאין השקר אלא שקר גמור. שקר וכזב. אין שם כלום. ריקנות טוטאלית מוחלטת. רש"י פרשת שלח: זבת חלב ודבש הוא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו: השקר עשוי מכוחות חיצוניים, בועות או רעש, אשר כל גרעון חסרונו הוא בזמן שאינו נכנע למידת האמת הגרעינית פנימית. שקר בטל לאמת, שוב אינו נחשב שקר אלא תפארת האמת. במצב זה הנה האמת טוב הוא והשקר בגדר טוב מאוד. זוהי קצת האמת שבתחילת השקר הגדול. הוא מצביע על אותו אופן בו הוא משובח ומפואר ומפתה להקיש משם לכל כולו, כאשר באמת אין כוחו יפה אלא בצורה מסוימת הנ"ל דווקא, דהיינו כאשר הוא משמש מלבוש משרת את האמת הנעלמת.
הגדרה נוספת במהות השקר היא הצגת חצי דבר כדבר שלם. השקר מראה לך חלק ידוע או צד מסוים ומתיימר בכך להיות דבר גמור טוב ושלם. ברגע שהשקר מודה בחלקיותו ובחד צדדיותו, שוב אינו שקר אלא טוב מאוד. לפי זה השקר מצביע על מעלתו בכל עת אשר הוא מודה במוגבלותו, כאילו משם ראיה על שלמותו התמידית. באמת תלוי לגמרי בחיבורו באמת.
'הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממידת השקר שלא ברא', רוצה לומר מידת השקר המנותקת, שאז קרוי שקר. הפרדה זו מעשה ידי אדם היא. אבל מסתבר שמידת השקר המקורית שמחוברת לאמת ובטלה כלפיה, ודאי ברא ה'.
מהי עבודה זרה. היחס אל כוח ידוע בבריאה, כאילו היה בלתי מוגבל. מוגבלות מאפיינת את כל ברואי העולם והיא המבדילה בין הבורא לנברא. הבלתי מוגבל לעומת המוגבל אינו שונה כמותית בלבד אלא מהותית. המוגבל אנושי עולמי והבלתי מוגבל א-לוהי אין סופי.
כל עבודות זרות שמימות עולם, מחוץ לאדם היו. 'עבודה שהיא זרה לו'. 'אלוהים אחרים' דווקא. אפילו פרעה שעשה עצמו אלוה והדומים לו, זר ואחר היה כלפי נתיניו עובדיו. הדור האחרון החל לעבוד צד ידוע באדם. בכך התקרב יותר מכל קודמיו ומכל מקום אכתי עבודה זרה גמורה היא. מתייחסים למוגבל כאל בלתי מוגבל. אדרבה משום שסכנת עבודה זו גדולה יותר. יש לה נקודת אמת ברורה וחזקה, עקב קרבתה לאמת דלקמן וגם יש לה משמעות מעשית מוגדרת.
מהי עבודת ה'. זוהי עבודה היחידה הקשורה באדם עצמו. צלם א-לוהים. חלק א-לוה ממעל. 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'. לא המדע האנושי, האינטילקט, הרגש וכדומה. גם לא אישיות מסוימת, דוגמת אותו האיש יש"ו. כל אלו חלקים הם ומוגבלים. רק צורת האדם המלאה ושיעור קומתו השלמה, משקפים את מקורו הא-לוהי האין סופי והבלתי מוגבל. לפי זה היהדות מצטיינת בכך, שכל הדתות מפנות אל מחוץ לאדם ואילו היא מסתכלת בתוך האדם ומשם מגלה ומוצאת את האין סוף.
תנועות שונות בדורות האחרונים, עבדו ופילחנו את ההשכלה האנושית או את הרגשותיו, כגון הומאניות, או את יופיו כמו בימינו. מבחינה זאת דורנו הוא המוחצן, אשר זנח את פנימיות האדם על חלקיו השונים, לטובת חיצוניותו הגופנית בהמית. 'נזם זהב באף חזיר'. אקסטרניות בלא פנימיות. כיסוי ללא כיסוי. כיצד ניתן ליתן עיניים בקנקן, ללא שום עניין במה שיש בו. הפכו את הקנקן לעיקר ושפכו את מה שיש בו לכל הרוחות. רעיון משונה כזה, לא עלה על לב איש מעולם.
כל אלה חוטאים את המטרה ושוב הופכים את המוגבל לבלתי מוגבל. דווקא בדמות ותמונה הכוללת דוכרא ונוקבא גם יחד, תוך מערכת יחסים נאותה, מתגלה מציאות הקדושה האין סופית. 'זכו - שכינה ביניהן'. האמונה בא-לוה מופשט היא פילוסופית בלתי יהודית. היהודי מאמין דרך עצמו. 'ומבשרי אחזה א-לוה'. באופן זה מסוגל הוא להשיגו במידה ידועה, להידמות אליו ולתקשר איתו.
ברכות יז, א: ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. רש"י: ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו. ע"כ.
איתא על פי הגר"א, עיין באדרת אליהו ריש דברים ובעלי שור חלק ב', ד'שעור שבעיסה' היינו יצר הרע הפנימי. 'שיעבוד מלכויות' יצר הרע החיצוני. הפנימי היינו כגון 'גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן'. החיצוני, השפעת אומות העולם ופושעי ישראל. לכאורה הכוונה בזה לכמו עבודה זרה. דורנו נתייחד בכך, שנתאחדו בו הפנימי והחיצוני יחדיו. ה'שאור שבעיסה' גופו הוא העבודה זרה של אומות העולם. מצב זה מצד אחד מקשה הרבה. עבודה זרה בעלמא, קל יותר להוכיח את שטות שיקרת טעות תעותה. פה מקבלת עבודה זרה זו, גיבוי מלא מכוחות הגוף ותולדותיו וכיצד יכחיש את החי. כאן נגענו באחת הנקודות המשמעותיות ביותר, בכל הנוגע למלחמת היצר שבדורנו. 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'. אין למצוא את הפיתרון למכת מחלת יצר הרע אלא בתורה.
מסתבר ש'שאור שבעיסה' זה, עמד מעולם מאחורי ומתחת העבודות זרות השונות, כמאמר חז"ל בסנהדרין סג, ב: אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. רש"י: אלא להתיר להם עריות בפרהסיא - שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו: נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודה זרה לא תקפן יצרן. ע"כ. עניין עריות שימשה לא רק כמטרה נפרדת וסיבה, שעל כן עבדו עבודה זרה כאמצעי והכשר בעלמא אלא היא היוותה את הבסיס האידיאולוגי לעבודה זרה עצמה. תופעה זו נמשכה מימות עולם עד לדור אחרון, בו עזבו את כל הסביב וירדו ליסוד עצמו.
דורנו זה מתאפיין, בחיפוש עצמי מוגבר. אנשים רוצים ורצים להכיר את אישיותם, להבין את נפשם, לידע את עצמם. מכאן למקצוע כמו גרפולוגיה, שכל כך התקבלה לאחרונה. העולם כולו החל לפנות אל עצמו, לבקש את האדם, להתמקד באיש. גם זה שייך לנושא הקודם. האנושות נטשה את כל המושגים הגבוהים והגדולים, אשר אינם עצם מעצמה ובשר מבשרה ועסוקה בגופו של עניין. בדיוק כאן נקודת הטעות החמורה. התורה מלמדת מיהו ומהו האדם באמת. עבודה זרה שבדור זה, תועה בטיב האדם ומהותו ונתפסת לחיצוניות, קטנוניות, רדידות ושטחיות.
מסקנה העולה מכל זה היא שהתורה שלנו, יש לה לחקות ולחתור אחרי מציאות האדם. צריכים למצוא את מקום כל המצוות וההלכות הרבות, באדם גופו דהיינו בדרך ארץ. רק באופן זה, תתבל תורתנו את יצר הרע שבימינו. תורת כל הדורות, אמורה עתה להפוך חלק מעצם האדם. 'ותרגילינו בתורתך'. 'הרגל נעשה טבע'. תפקידינו עתה היא הרגל זה. דורות הראשונים עשו חיל בתורתם הגדולה והרחבה ועכשיו עלינו להפנים את הדברים, שייהפכו אצלנו לטבע. רובי תורתם אמורים לחדור ולחלחל בימינו, אל תוך תוכנו. 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף'. משמע שלא יישאר כי אם הגוף בלבד. הנשמות היינו אידיאלים שמימיים, מחשבות נשגבות ורעיונות עילאיים. כילוי כל הנשמות שבגוף, רוצה לומר התפשטותן בגוף גופו. 'קרבה אל נפשי - גאלה'.
